גרפיטי - שיווק ציוד משרדי ונייר בע"מ ואח' נ' אגודת שובל - קיבוץ השומר הצעיר דרום ואח'

החלטה

התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה בסכום קצוב על סך 31,130 ₪, בתור ערבה לחברת אגרומציה שיווק (2000) בע"מ [להלן: "החברה"], בגין חוב של החברה, המצויה בהליכי פירוק, כלפי התובעת בגין אספקת ציוד וריהוט משרדי.

הנתבעת העלתה טענה מקדמית, לפיה יש לסלק את התביעה על הסף, באשר התובעת לא הגישה תביעת חוב לחברה המצויה בהליכי פירוק ולפיכך, לטענתה של הנתבעת, ויתרה התובעת על החוב, מעשה שתוצאתו הינה הפטר של הערבה, הנתבעת.

טענות הנתבעת

עניינה של התובענה הוא התקשרות עסקית בין התובעת [להלן: "גרפיטי"] לבין החברה שעניינה שיווק ציוד משרדי, והיא מבוססת על חובות שצברה החברה כלפי גרפיטי, כאשר הנתבעת נתבעה מכח חתימה על כתב ערבות לטובת אגרומציה.

אגרומציה נקלעה לחובות כבדים עד אשר הפכה לחדלת פירעון וביום 19.9.06 ניתן נגדה צו פירוק.

מלוא חובותיה של החברה כלפי התובעת, בגינם הוגשה התביעה, התגבשו בטרם מונה המפרק הזמני ובטרם צו הפירוק. חובות אלו הינם חובות ברי הוכחה והדרך לתביעתם היא על-ידי תביעת חוב בהתאם לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

לטענת הנתבעת, כל נושה ונושה, למעט נושה מובטח המעוניין בשימור הבטוחה שניתנה לו, נדרש להגיש תביעת חוב ונושה שלא יעשה כן נחשב כמי שויתר על נשייתו.

לטענת הנתבעת, החל ממועד מתן צו הכינוס, לא יוכל נושה להגיש תביעה כנגד החייב לגבי חוב בר תביעה, אלא במסגרת הליכי פשיטת הרגל ונושה לא יוכל לפתוח הליכים משפטיים, אלא ברשות בית המשפט של פשיטת הרגל. מחדל של נושה, שלא הגיש תביעת חוב בזמן, הוא מהותי ולא דיוני והכלל הוא, שדרכו של נושה, שלא הגיש תביעת חוב במועד, נחסמת ביחס לאותו חוב.

הניסיון לגבות חוב מן הערב "בדלת האחורית", בהליך נפרד, מבלי שפנה הנושה למפרק, או לנאמן, פוגע בזכויותיהם של יתר נושי החייב, ומסכל את התכלית שביסוד דיני פשיטת הרגל.

הואיל וסעיף 4א' לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 קובע כי "אין הערב חב ביותר מחיובו של החייב ולא בחמור ממנו, הרי שעם אי הגשת תביעת חוב, נחסמת הדרך לתבוע את החוב וערבותו של ערב, ביחס לאותו חוב מתרוקנת מתוכן".

לטענת הנתבעת, נוכח אי הגשת תביעת חוב לחברה, היא החייבת העיקרית, ודאי שאין התובעת יכולה לתבוע את החוב מן הערב, שהינו חייב משני.

גרפיטי, בהיותה נושה של החברה במועד מתן הצו, לא הגישה תביעת חוב ביחס לחוב החברה כלפיה. התובעת היא אינה נושה מובטח של החברה, אלא נושה רגיל, המחויב בהגשת תביעת חוב בהתאם לסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל. משהתובעת לא הגישה תביעת חוב, ולא ראתה לנכון לפנות בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, הרי שהיא נחשבת כמי שויתרה על חובה וחל עליה השתק פלוגתא ביחס לאותם חובות. תוצאת מעשיה או מחדלה של התובעת, באי הגשת תביעת החוב, היא הפטר של הנתבעת מחובה של החברה, באופן השולל את זכותה של התובעת לדרוש מהנתבעת את פירעון החוב כעת.

כמו כן, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא נקטה כל הליכים נגדה טרם הגשת התביעה, אשר הוגשה כ- 7 שנים לאחר התגבשות החוב, על סף ההתיישנות, ופנייתה היחידה של התובעת בעניין החוב נעשתה בחודש נובמבר 06'.

אילו הוגשה התביעה במועד סמוך לגיבוש החוב, יכולה הייתה הנתבעת לפנות לנאמן או למפרק ולהגיש תביעת חוב בעצמה נגד החברה. השיהוי בו נקטה התובעת עולה כדי פגיעה חמורה, מהותית ובלתי ניתנת לריפוי בזכויות הנתבעת.

טענות התובעת

לטענת התובעת, אין הוראת חוק מפורשת הקובעת או תומכת בטענת הנתבעת לפיה הימנעות מלהגיש תביעת חוב נגד החברה, שוללת מהתובעת להגיש את תביעתה נגד הערב. לטענת התובעת היא רשאית להגיש תביעה נגד הנתבעת גם בלא שפעלה נגד החברה הנמצאת בהליכי פירוק.

טוענת התובעת, כי אילו רצה המחוקק לקבוע כי אי הגשת תביעת חוב תיחשב כויתור, הייתה צריכה להיות הוראה זו קבועה במפורש בחוק.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבעת אינה טוענת כי התובעת ויתרה בפועל על גביית החוב מהנתבעת עצמה, אלא מבקשת להסיק מאי הגשת תביעת החוב כי התובעת ויתרה על החוב, כאשר אין לקבל טענה זו. ויתור על חוב צריך להיות מפורש, ולא משתמע או מכללא.

נוסף על כך, לטענת התובעת, סעיף 353 לפקודת החברות קובע, כי הליכי פירוק יתנהלו בהתאם להוראות פקודת פשיטת הרגל. סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [להלן: "הפקודה"] קובע: "נושה רשאי להגיש הוכחת חוב". רשאי ולא חייב. אין בהמשך הסעיף או הפקודה כל הוראה הקובעת מה דין נושה שלא הגיש תביעת חוב ואין כל סעיף הקובע, כי הערבויות של נושה שלא הגיש תביעת חוב בטלות.